'חלוקת זמני שהות שווים' הוא המונח הנהוג היום תחת המושג 'משמורת משותפת'. מה בדיוק משמעות המונח ומהם העקרונות שצריכים להתקיים כדי שאפשר יהיה לקבוע זמני שהות שווים?
אחת הסוגיות החשובות והקשות להכרעה בין הורים נורמטיביים המצויים בהליך גירושין, היא סוגיית משמורת הילדים ובהגדרתה העכשווית ‘אחריות הורית משותפת’ ו/או ‘חלוקת זמני שהות שווים’.
בתי המשפט לענייני משפחה הפסיקו להשתמש במושג ‘משמורת משותפת’ ועברו למינוח ‘חלוקת זמני שהות’ של הילדים עם כל אחד מההורים.
כאשר הזמן בו שוהים הילדים אצל ההורים יהיה שווה או קרוב לכך, התוצאה תהיה זהה, או כמעט זהה, למשמורת משותפת בהגדרתה הקודמת.
לרוב לא מדובר בחלוקה של שבוע אצל האב ושבוע אצל האם אלא, ללילה או שניים אצל האב ולילה או שניים אצל האם וחוזר חלילה, במחזור של שבועיים.
לעיתים, ההתעקשות של הורה מסוים לחלוקת זמני שהות שווים או מוגברים נובעת מטובת הילדים ולעיתים היא נובעת בשל השפעתה על גובה מזונות הילדים שישלם ההורה להורה השני.
בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ"ב – 1962 (להלן: ‘החוק’) קבועה עדיין חזקה, כי טובת הילדים הקטינים מתחת לגיל 6 היא להיות במשמורת האם. חזקה זו נקראת ‘חזקת הגיל הרך’.
שני סעיפים נוספים חשובים הקיימים בחוק ושראוי לתת עליהם הדעת, הם סעיף 24 וסעיף 25 לחוק שקובעים:
הסכם בין הורים החיים בנפרד
24. היו הורי הקטין חיים בנפרד – בין שנישואיהם אוינו, הותרו או הופקעו, בין שעדיין קיימים ובין שלא נישאו – רשאים הם להסכים ביניהם על מי מהם תהיה האפוטרופסות לקטין, כולה או מקצתה, מי מהם יחזיק בקטין, ומה יהיו זכויות ההורה שלא יחזיק בקטין לבוא עמו במגע; הסכם כזה טעון אישור בית המשפט והוא יאשרו לאחר שנוכח כי ההסכם הוא לטובת הקטין, ומשאושר, דינו – לכל ענין זולת ערעור – כדין החלטת בית המשפט.
קביעת בית המשפט באין הסכם בין ההורים
25. לא באו ההורים לידי הסכם כאמור בסעיף 24, או שבאו לידי הסכם אך ההסכם לא בוצע, רשאי בית המשפט לקבוע את העניינים האמורים בסעיף 24 כפי שייראה לו לטובת הקטין, ובלבד שילדים עד גיל 6 יהיו אצל אימם אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת.
סעיף 24 לחוק קובע אם כן, כי ההורים של קטין/ה רשאים להגיע להסכמות ביניהם בעניין הסדרי הראייה וחלוקת זמני השהות בהסכם שיאושר בבית המשפט, זאת בתנאי שההסכם בין ההורים משרת את הקטין ולטובת הקטין. ההורים יכולים לקבוע בהסכם כל עניין אחר לרבות זכויות ההורה שלא יחזיק בקטין לבוא עמו במגע ו/או בעצם כל הוראה אחרת בנוגע לאינטראקציה של ההורה עם הקטין. בית המשפט ו/או החוק מעדיפים שההורים יגיעו בעצמם להסכמות ביניהם בעניין הסדרי הראייה וחלוקת זמני השהות.
במקרה שבו ההורים לא מגיעים להסכמות ביניהם, או במקרה שהגיעו להסכמות אך ההסכמות לא בוצעו, אז נדרש בית המשפט להכרעה בסוגיית הסדרי הראייה של ההורה ביחס לקטין ו/או בעניין חלוקת זמני השהות, כפי שיראה לו לטובת הקטין. הסייג שקיים הוא ש'ילדים עד גיל 6 יהיו אצל אימם אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת'. סייג זה מוכר כ'חזקת הגיל הרך'.
על חזקת הגיל הרך
בשנת 2005 הוקמה ‘וועדת שניט’ במטרה לבחון את ההיבטים המשפטיים הנוגעים לאחריות ההורית בהליך הגירושין, קביעת משמורת והסדרי ראייה וכן, על מנת לבדוק האם קיימת הצדקה להמשיך וליישם את עיקרון ‘חזקת הגיל הרך’. המלצות הוועדה הוגשו לשר יעקב נאמן ז"ל בשנת 2011, לאחר שנים רבות של עבודה מעמיקה ומחקרית בנושא.
הוועדה המליצה על גישה חדשה המעמידה את עקרון טובת הילד כעקרון על וכשיקול ראשון במעלה, תוך ביטול חזקת הגיל הרך וקביעת שותפות של שני ההורים ביחד או לחוד באחריות ההורית למימוש זכויות הילד.
תפקיד בית המשפט אם כן, הוא לקבוע את אופן מימוש האחריות ההורית על ידי כל אחד מההורים ואת זמני שהות הילד עם כל הורה.
כיום, המגמה של בתי המשפט היא לקבוע חלוקת זמני שהות שווים של הילדים בידי שני ההורים (במושג הקודם ‘משמורת משותפת’), אך כדי לממש זאת, ישנם מספר קריטריונים שיפורטו בהמשך.
ישנם מקרים בהם ההורים מגיעים ביניהם להסכמות, לפיהן הילדים ישהו זמן ארוך יותר במשך שעות היממה (או בימים עצמם) אצל ההורה שאינו ההורה המשמורן, כ'פיצוי' על כך שהוא לא נקבע כהורה המשמורן.
כאמור, העיקרון שמנחה את בתי המשפט בסוגיית ‘משמורת הילדים’ או ה'אחריות ההורית' או ‘חלוקת זמני שהות’ הוא עיקרון ‘טובת הילדים’.
בית המשפט לענייני משפחה או בית הדין הרבני ככל שהסוגיה הגיעה לפתחו, נדרש להיעזר בשירותי הרווחה אשר יכינו תסקיר מפורט אשר יבחן את סוגיית משמורת הילדים לעומקה לאחר שישוחח עם ההורים, עם הילדים, עם גורמים מקצועיים נוספים שמכירים את המשפחה, עם עובדת סוציאלית של בית הספר וכיו"ב, כך שבסופו של יום, לאחר בחינה מעמיקה של כל הנ"ל יכלול התסקיר שיוגש לבית המשפט המלצות היכן ואצל מי ראוי שהילדים יהיו בחזקתו (במשמורת האב או האם או במשמורת משותפת/ חלוקת זמני שהות שווים).
חשוב לציין, כי בית המשפט אינו כפוף להמלצות התסקיר אך הוא בהחלט לוקח ברצינות ובכובד ראש את ההמלצה ובהעדר התנגדות מיוחדת של מי מהצדדים, הרי שהוא יקבל את המלצת התסקיר.
השיקולים בקביעת חלוקת זמני שהות שווים/ משמורת משותפת:
על מנת שבית המשפט יקבע חלוקת זמני שהות שווים של שני ההורים על ילדיהם הוא צריך להתרשם כי מתקיימים מספר תנאים:
א. מתקיים קשר טוב בין שני ההורים. שניהם משתפים פעולה ביניהם באופן מלא בכל הנוגע לצרכי הילדים וביכולת שניהם להיות זמינים לילדיהם.
ב. שני ההורים גרים בסמיכות האחד לשני, כלומר ינהלו שני בתים אחד של האב ואחד של האם בסמיכות. אפשר שיגורו באותה עיר או בערים סמוכות כאשר זמן ההגעה בין בית אחד לשני הוא סביר והכל במטרה למנוע ‘טרטורים’ בנסיעות רבות וארוכות של הילדים, דבר שיכול לשבש להם סדר יומם.
ג. רצון הילד משמש גם הוא שיקול בקביעת זמני שהות שווים; ככל שהילד יכול להביע את דעתו בעניין חלוקת זמני השהות שלו עם מי מההורים, הרי שבית המשפט יורה על שמיעת הילד או באמצעות עו"ס לסדרי דין ו/או באמצעות פקידת סעד ו/או בשמיעת הילד ישירות על ידי בית המשפט.
ד. קריטריון נוסף שנקבע בפסיקה הוא כי ההורה, אשר מבקש להורות על חלוקת זמני שהות שווים לא היה מנותק זמן רב מהילדים עליהם הוא מבקש להיות אחראי (משמורן).
בית המשפט לא יוכל לקבל את העובדה, כי הורה שהיה מנותק מילדיו במשך שנים רבות טרם גירושי הצדדים ו/או גם אם היו פרודים ו/או לא נשואים מבקש ‘פתאום’ חלוקת זמני שהות מוגברים ו/או שווים.
ה. בית המשפט לא בוחן את טובת ההורים ומה רצונם ביחס לחלוקת זמני השהות והאם החלוקה טובה עבורם, אלא ‘טובת הילדים’ היא שמנחה אותו: האם לילדים יהיה טוב להיות עם האבא או האמא או עם שניהם, בחלוקת זמני השהות.
ו. קריטריון נוסף שנקבע בפסיקה הוא קשר טוב של ההורה המבקש להיות אחראי/ משמורן או בחלוקת זמני שהות שווים, עם הילדים עליהם הוא מבקש לקחת אחריות כהורה משמורן.
יצוין, כי קיימים קריטריונים נוספים וכי הרשימה הנ"ל איננה רשימה סגורה.
אין ספק, כי בקשות של אבות ו/או אימהות לקבוע ביניהם חלוקת זמני שהות שווים עם הילדים עונה על עקרון העל של ‘טובת הילדים’, אולם זאת בתנאי שמתקיימים יתר התנאים שצוינו לעיל.
כנגד כל הסיכויים – אב שקיבל חזקה על ילדיו בבית הדין הרבני
בתיק בו טיפלתי, אב גרוש שנישא בשנית, הגיש תביעה בבית הדין הרבני באשדוד, לקבלת חזקה בלעדית על ילדיו מנישואיו הראשונים. זאת, למרות שעם גירושיו מאשתו הראשונה (אם ילדיו) הסכים, כי ילדיו יישארו אצל האם ובמשמורתה.
מה נשתנה?
לאחר שהאב נישא בשנית הוא גילה, כי ילדיו מאשתו הראשונה גדלים בתנאים לא ראויים, בדירה עם משפחה נוספת, כשהאם לא מצליחה להציב להם גבולות, אינה מסוגלת להיות אחראית עליהם באופן ראוי, הילדים מחסירים לימודים באופן תדיר ואף היו גילויי אלימות מצד האם כלפיהם דבר שאף הגיע לכדי הגשת תלונות במשטרה בחלק מהמקרים.
האב טען, כי האם לא ראויה לשמש כהורה האחראי על הילדים (המשמורן) בשל האמור ובשל העובדה שאינה יציבה בחייה האישיים, במקום עבודתה וכל אלה, במצטבר יש בהם כדי להשליך על הילדים ועל טובתם.
עוד טען האב, כי על אף ששילם דמי מזונות ילדים באופן קבוע, הרי שאם הילדים לא השתמשה בכספים אלה לצורכי הילדים, אלא ‘פיזרה’ את הכספים באופן לא מבוקר לצרכיה וכי הילדים נמצאו, לא פעם, מוזנחים בשל עובדה זו.
האב לעומת זאת, היה אדם נורמטיבי ואחראי שנישא בשנית וניהל מערכת חיים מסודרת ומאורגנת. הוא היה פנוי נפשית, רגשית וכלכלית לטפל בילדיו ולדאוג להם לכל מחסורם.
לאחר הגשת התביעה, הורה בית הדין הרבני לפקידת הסעד להכין תסקיר ולבחון את העובדות אשר פורטו בתביעה שהגיש האב.
לאחר מספר חודשים הוגש תסקיר שאישר את דברי האב והמליץ על העברת הילדים לאחריותו המלאה (משמורתו) של האב. בית הדין קיבל בסופו של ההליך את המלצות התסקיר והורה על העברת המשמורת על הילדים לאב באופן מלא.
טובת הילדים ויצירת הזדמנות עבורם לחיים טובים יותר היא שמנחה היום את בתי המשפט וטוב שכך. אותו אב שזכה בילדיו הודה לי מכל ליבו על ההשקעה והמאמצים מצדי, אך חשוב לא פחות: על כך שהושג צדק ושילדיו זכו להזדמנות ולעתיד טוב.
